כך יצאתי למסע.
התאריך 19/04/2023
נפרדים מהמשפחה ויוצאים למסע
כעבור שישה חודשים ואינספור תלאות בתאריך 11/09/2023 (תאריך קשוח בארהב) בערב החל הניתוח.
לאחר ניתוח קצר יחסית (רק שש שעות) וכמה שעות לאחר שפקחתי עיניים כבר ירדתי מהמיטה ושעתיים אחר כך עשיתי מספר צעדים.
כך נראות הריאות החדשות בצילום רנטגן.
שנים שהריאות שלי לא נראו כך.
הכהה זה נפלא בעבר זה נראה כמו ציור פסיכודלי עם המון כתמים ונקודות לבנבנות, כל אחד מהם היה סוג של זיהום.
המעבר מהתצלום מהרגע שיצאתי מחדר ניתוח וכעבור כמה שעות לבנאדם שישב ושתה תה באותו בוקר והמלאכית שלא זזה ממני 24 שעות בטיפול נמרץ.
זה היה הסימן הראשון להתאוששות מהירה. למחרת יצאתי מטיפול נמרץ. במחלקה היו ימים קשים וימים נפלאים. רכבת הרים אמיתית.
שלושה ימים לאחר היציאה מטיפול נמרץ, השתחררתי מההליכון ויצאתי לדרך בכוחות עצמי. מעולם לא הייתה פרידה מאושרת כ"כ.
כעבור עשרים יום יצאתי הבייתה. לפני היציאה עברנו הדרכה מקיפה על התנהלות בבית שעיקרה איך ואיזה תרופות לקבל. ארבע פעמים ביום כארבעים כדורים שונים ביום.
התרופות "משגעות" את הגוף. רעידות, בחילות, שלשולים ועצירויות. אך במהלך שלשוה חודשים המינונים וסוגי התרופות מתייצבים ומשם נעלמות התופעות המוזרות.
בזמן הזה הרוקחת הנפלאה שליוותה אותנו במהלך התהליך, ערכה את ההדרכות, ליוותה בסבלנות רבה ותמיד הייתה קשובה לכל ניואנס.
הרבה בזכותה תהליך ההסתגלות וההתאמה של התרופות היה יחסית מהיר ונסבל.
זהו! יוצאים
זה הזמן להתחיל לצאת מגבולות הדירה לחוות את סאן דייגו היפהפיה, החופים והשקיעות.
בשלושת החודשים הראשונים הלכתי הרבה בפארק הסמוך. כל יום מעט יותר. 500 מטר, 750 ואז קילומטר וחצי ופתאום אני פשוט הולך מהר ונהנה מההליכה.
כבר בשבועיים הראשונים התחלנו לטייל באוויר הצח ולהנות מסאן דייגו במיטבה.
האתגר הראשון האמיתי בטיולים: טיפוס במדרגות במעלה המצוק של הקוב בסאן דייגו.
כשהרופא שלי ראה את הסרטון הזה הוא אמר לי:
"אין צורך שתעשה שיקום"!
הכניסה לחדר האימון והחשיפה לחולים וזיהומים שם מסוכנת ולא חיונית עבורך.
תופעת לוואי מוזרה ליוותה את ההליכות והיא חוסר יכולת ללכת ישר ומצאתי את עצמי נע בזיגזגים. תוך מספר שבועות התופעה כמעט נעלמה לחלוטין והיום עדיין שאני על ההליכון אני לפעמים נע מצד לצד.
היציאה והנסיעה נתנה לי חופש ותחושת התרוממות רוח. אני הולך בלי מחולל חמצן!!!
אני עולה מדרגות בקיצור אני מתחיל להיות בנאדם רגיל.
נקודת מפנה דרמטית מבחינתי בבדיקת תפקודי ריאות הראשונה אחרי הניתוח אני רואה ולא מאמין. אני בהלם מוחלט! נכנסתי לניתוח עם 20% ריאות וכעת אני עם.........112% קשה להאמין !!!
המון התמדה בפעילות גופנית יומיומית גם כשכאב והיה קשה, אופטימיות, מזל, הכי הכי צוות רפואי נפלא!!!
הנה היום בתום שנה להשתלה הגעתי ל 117% תפוקת ריאות.
זו הייתה תעודת ההכשר המספרית שאני יכול לעשות הכל. ההכרה הזו והתחושות שהשתפרו מיום ליום הביאו אותנו להתחיל לטייל באמת. התחלנו לחקור את דרום קליפורניה. לאורך דרך 101 עד לוס אנגלס , ערים ועיירות קסומות חופים מהממים ואוכל נפלא. מזרחה לפאלם ספרינג ולמדבר וכמובן טיול חובה ללאס ווגאס הייחודית.
חוץ מטבע ויופי אינסופי היו לנו את קהילת המושתלים והחברים אמריקאים שרכשנו לאורך הדרך.
התחלנו להתאהב בחיים בארהב אך במקביל החלה מלחמה מזעזעת בישראל. אחותי שחיה בעוטף עזה, היא ומשפחתה היו בראש דאגתנו ובכלל יום יום או נכון יותר בוקר בוקר היינו צמודים שלוש ארבע שעות בצפיה בטלוויזיה בארץ.
כן זו סתירה וסוג של אוקסימרון אבל חוויה מטלטלת. הקיצוניות בין אסון לא נגמר לקבלת חיים חדשים סוג של אושר יוצא דופן יצרו דיסונס מטורף.
שישה חודשים מיום ההשתלה ואנחנו "מגורשים" מסאן דייגו בחזרה הבייתה. כל הבדיקות תקינות ועם כל הצער וחוסר הרצון לעזוב זה היה הזמן.
בארץ מחכים לנו שני נכדים שאך זה נולדו ולא חשנו אותם.
לאחר חודשים ארוכים של התאוששות וטיולים בקליפורניה, הגיע הרגע לחזור לישראל. ההחלטה לחזור הביתה הייתה לא פשוטה, במיוחד לאור העובדה שהחיים בארצות הברית, עם כל היופי של דרום קליפורניה, החלו להיות נוחים ומוכרים. היכולת ללכת ברחובות ללא מחולל חמצן, לנשום עמוק את האוויר של האוקיינוס ולהנות מהשקיעות המדהימות של סאן דייגו, הפכה את הימים לאחר הניתוח לתקופה של ריפוי נפשי ופיזי כאחד
עם כל התחושות החיוביות האלה, הייתה גם הידיעה שהגיע הזמן לחזור למקום שבו הכול התחיל – ישראל. התחושות היו מעורבות: מצד אחד, הרצון העז לחזור הביתה, למשפחה ולחברים, ומצד שני, החשש מהחיים החדשים שמחכים לי שם. האם התקדמות ההחלמה תימשך באותו קצב גם בישראל?
חוזרים 01/04/2024
ברגע שנחתתי בישראל, הבנתי שהמסע הזה עוד רחוק מסיום. הייתה תחושת התרגשות לשוב הביתה, אבל לצד זה, גם הדאגה והלחץ מאיך הגוף שלי יתמודד עם השגרה החדשה.
הפגישה הראשונה עם המשפחה הייתה מרגשת מאוד. אחרי חודשים של שיקום והתאוששות, הרגשתי איך כל התמיכה של האנשים הקרובים אליי חזרה ועוטפת אותי מחדש. החזרה לישראל לאחר המסע הטרנספורמטיבי שלי הייתה חוויה מרה ומתוקה. המראות והצלילים המוכרים עוררו בתוכי רגשות עמוקים. חשתי בתחושת עצב, בלבול, התרגשות. ההלם שבכניסה מחדש לחיי היומיום, הקצב הבלתי פוסק של אירועים מקשים להסתגל מחדש.
אני שנה אחרי ההשתלה. מרגיש נפלא, מבין שכל רגע כזה זו מתנה, נשמר ונזהר מחשיפה לזיהומים, התרגלתי לשגרת התרופות היומית.
תודות
אני רוצה להקדיש תודה ענקית לפרופסור דוד שיטרית מנהל מערך הריאות בבית החולים מאיר. האיש שליווה אותי ב12 שנים האחרונות. הרופא והאדם. יועץ אמיתי, מיקצוען רגיש ואמפטי.
לד"ר לירן לוי המופלא מתל השומר! האיש שאישר, סייע, הכווין והפך למציאות את רעיון ההשתלה.
לירן שצעד איתי ולצידי מהשניה הראשונה בה החלטתי לבחון את נושא ההשתלה. ישיר, עינייני, רגוע ובהיר. לכשהחלטתי שאני עושה את ההשתלה בארה"ב ניהל את תהליך ההשתלה שלי גם בשלט רחוק.
לצוות בתל השומר (אסתר, דר' מארק, המתאמות וכל הרבים וטובים) על הליווי לאורך כל הדרך.
תודה אינסופית לצוות הרפואי המדהים בבית החולים UCSD בסן דייגו, על השנה שביליתי במחיצתם. המיומנות המקצועית, האמפתיה והסבלנות הרבה כלפינו הפכו את המסע הזה להרבה יותר נסבל, ולמעשה – מציל חיים.
פרק התודות לא יכול להיסגר בלי ארי שרמן ואורית שטיינברג ש"גילו" לי שהשתלה זה דבר אמיתי ולא איזה דבר מופשט. ארי שחיבר אותי לדר' לירן לוי והמשיך וליווה את התהליך הארוך הזה. תמך, סייע , הכיל גם שעיצבנתי אותו (אני טוב בזה).
תודה מיוחדת למשפחת ועקנין, דוד ואורנה שקיבלו אותנו בסאן דייגו בערך שעה אחרי שהגענו, הכניסו אותנו לביתם וסייעו לנו בצעדים הראשונים.
אישתי ומשפחתי האהובים
אין מילים שיכולות לתאר את המסע שעברתם, רעייתי האהובה, ילדיי המסורים, אבא ודליה אחותי. מיום האיבחון ועד היום. התמיכה שלכם בהבנה שהמציאות משתנה והליווי לאורך התהליך המתיש, המתסכל לעיתים, המפחיד (אינסוף "גידולים" שהתגלו כדלקות), ברונכוסקופיה שהסתיימה עם נקב בריאה ועד ההחלטה ללכת על השתלה ובמיוחד השתלה בארה"ב.
שושי, אני אסיר תודה על שתמכת, איפשרת, ויתרת ונתת לזה לקרות.
לעזוב את העבודה בשיא הקריירה!
ללוות שני הריונות של נכדים מרחוק!
לעבור לסביבה זרה ובעיקר לסבול אותי!!!
לא טריוויאלי
התמיכה של כולם שלא באמת הבינו את המשמעויות לא של מצבי ולא של הפוטנציאל הטמון בהשתלה. הנכונות לקבל את הבטחון שלי בתהליך שנושא לא מעט סיכונים בתוכו ובהמשך הדרך לכל חיי, אינם מובנים מעצמם.
אין אפשרות לחשוב על השתלה בלי תמיכה של המשפחה!
סבתא וסבא ושישה נכדים בנים
כשהפנמתי את כל קשת הרגשות שליוו את חזרתי, תחושת הכרת תודה עמוקה שטפה אותי. השמחה הצרופה בריצה, שחייה ואימונים מדי יום - פעילויות שנחשבו פעם בלתי אפשריות - מילאה אותי בתחושת הישג. הנכדים שגדלו עם סבא חולה ומחובר לחמצן לסבא שמשחק איתם כדורגל - עוד חלום שהתגשם. התמורות הגופניות והרגשיות של השנה האחרונה היו לא פחות מנסים, עדות לעוצמתה של הרוח האנושית ולפלאי הרפואה המודרנית.
לסיכום
בדיעבד, השנה האחרונה הייתה רכבת הרים של רגשות, אתגרים וניצחונות. מהרחובות הרגועים של סן דייגו ועד הריחות, הצפיפות והרעשים המוכרים של ישראל, המסע הזה היווה עדות לחוסן הפרט. כשאני מתקדם, אני נושא איתי את הלקחים שנלמדו, את הזיכרונות האהובים והערכה חדשה לשבריריות וליופי של החיים.
לא לכולם הדרך קלה, אני לא דוגמא או משהו שמייצג את התהליך. כל שנאמר כאן הן נקודות המבט הפרטי שלי ומהן ניגשתי וניהלתי את התהליך ואינן בהחלט "מדעיות".
אני משוכנע עם זאת שחקירה והבנה של התהליך, הרבה אופטימיות, לא לקבל את דברי הרופאים כדברי "אלוהים חיים" ושאלת שאלות נוקבות גם אם לא נאהב את התשובות, פעילות גופנית (מעולם לא הייתי באזורים האלה - שמנמן ובטלן) אבל זה סופר קריטי כהכנה להשתלה והתמדה אחריה כל אלה וגם קצת מזל וזה שווה הכל!
ספטמבר 2024
כאן הזמן להיפרד מהבלוג. אני חש שהושלם המסע.
האתר copdwithsmile.com והבלוג יישארו באוויר למידע, תגובות, בקשות מידע.
תודה שהצטרפתם אליי למסע
Comentários